שני המונחים מתערבבים אצל רוב האנשים. הם לא אותו דבר, והפער ביניהם קובע באיזה מסלול מטפלים ומה עומד מולך.
ההבדל בגדול
שניהם היעדרות מהשירות בלי אישור. ההבדל נוגע לאורך ההיעדרות ולנסיבות, וממנו נגזר גם מי מטפל בזה ובאיזה מסלול. היעדרות קצרה מתנהלת אחרת מהיעדרות של חודשים.
לא אכנס כאן להגדרות המדויקות, כי הן משתנות לפי הנסיבות וכי ניסיון להתאים את עצמך להגדרה הוא בדיוק הטעות. מה שחשוב: ככל שעובר זמן, המצב עובר ממסלול אחד לאחר.
למה זה משנה
כי הטיפול שונה. מה שאפשר לסגור בשיחה עם היחידה בשבוע הראשון, אחרי חודשיים כבר לא נסגר ככה. וההשלכות שונות, גם על ההמשך בשירות וגם על מה שנשאר אחריו.
מה קורה בפועל
רוב מי שנפקד לא ברח. הוא לא חזר מחופשה, ואז לא חזר עוד יום, ואז זה נהיה מפחיד מדי. הפחד מהחזרה גדול יותר מהמציאות של החזרה, כמעט תמיד.
ההבדל בין מי שמתייצב בתיאום, עם הרקע מוצג ועם מישהו לצידו, לבין מי שסתם מגיע או נתפס, הוא הבדל מהותי.
מה עושים
לא מחכים. מבררים את המעמד המדויק, מתאמים התייצבות, ומציגים את מה שהוביל למצב. יש כמעט תמיד רקע: רפואי, נפשי, משפחתי. הוא צריך להיות על השולחן, לא בבית.

